ערב זיכרון שנה לאילוני

שנה לאילוני

אילון נולד בתל אביב

ובתל אביב גם נדרס למוות;

אילון נולד בחמישה באפריל,

ובתאריך זה נולד גם הנהג שדרס אותו למוות.

אילון בא לאוויר העולם בבית החולים איכילוב בתל אביב,

ובאיכילוב גם נקבע מותו;

אילון נולד בשנה מעוברת,

ואכזרית היא המחשבה ששנה מעוברת היא שנת המוות הראשונה

אילוני הומת ב-ט"ו באב.

יום טוב של קירוב לבבות. מוות ביום טוב...

אילון נדרס למוות כשמצב רוחו היה מעולה.

בסרטון שצולם מספר דקות לפני מותו הוא נראה מחייך באושר.

קשה להאמין שחלפה שנה. אילון איתי במחשבות כל יום. כל היום.

אני רואה אותו. מתבונן בו. הוא חרוט לי היטב.

אבל הוא איננו.

כל יום מתים בני אדם במה שמכונה בטעות 'תאונות'.

זו טעות.

אלו אינן תאונות. אלו מעשים עברייניים.

לנהוג במהירות מופרזת זאת עבריינות.

לשתות ולנהוג זאת עבריינות.

להסתכל בטלפון בזמן נהיגה זאת עבריינות.

הדורסים בני אדם אחרים הם עבריינים.

אין עוד תחום בחיינו בו מעשים שנעשים בהיסח הדעת,

מבלי להקדיש להם שנייה של מחשבה,

הורגים כל כך הרבה

פוצעים בנו אנושות באלפים,

ואנחנו נותרים אילמים, אדישים, סלחנים.

מסיטים את המבט,

אולי מתרגשים מהכותרת בעיתון אך ממשיכים הלאה.

זה רק נדמה אחרת, אבל זה לא.

המספרים מדברים בעד עצמם.

כל יום מתים כאן בני אדם:

תינוקות ילדים וקשישים, נשים וגברים, דתיים וחילוניים,

אשכנזים ומזרחיים, תושבי הפריפריה ודרי המרכז,

עשירים ועניים, ערבים ויהודים, משכילים וכאלה שפחות.

כולם כולם קורבנות תמימים שנדרסו למוות ונפצעו בידי בני אדם עבריינים.

עברייני כביש. כולם דורסים וכולם נדרסים.

מדובר בשילוש: מכונית, כביש ואדם.

לפחות בשניים מהגורמים יש שיפור מתמיד.

בשני העשורים האחרונים יש ירידה בדריסות הקטלניות

הודות לאמצעי זהירות טובים יותר, תשתיות מתקדמות יותר,

ריבוי כלי רכב חדשים ובטיחותיים יותר, וריבוי כלי רכב בכלל –

כן, באופן מרגיז הפקקים שומרים על ילדינו ועלינו...

אך יש לנו עוד הרבה עבודה, והדרך עוד ארוכה ורבה.

עמותת 'אור ירוק' אליה הצטרפתי

פועלת להעמקת החינוך ולהגברת המודעות

לנושא הבטיחות בדרכים.

וטבע האדם, מה איתו?!

הלנצח ניתן לטבע הזה להרוג בנו בחופשיות?

האם לא הגיע הזמן לומר עד כאן?!

בוב דילן כתב את זה כך:

How many deaths will it take till he knows

that too many people have died?

כמה מתים עוד צריך, עד שיבין האדם שרבים מדי כבר מתו.

למעלה משלושים ושלושה אלף בני אדם נדרסו למוות מקום המדינה,

למעלה מאדם אחד ביום.

שלושים אחוז מההרוגים הם הולכי רגל.

ואחד מהם הוא אילוני שלי, שעמד עם דניאל המדרכה, שאמורה להיות המקום הבטוח עבור הולכי הרגל.

בני בכורי, ילד שכולו חיים וחדוות חיים.

אושר וחכמה ויופי ורגש, כמה רגש – הר של רגשות,

והומור אדיר, וחן אינסופי.

ילד שמתאהבים בו בשנייה, חבר של חבריו,

ילד של אמת ושל דיוק וחידוד,

נטול פורמליות, חומות ומסכות...

אח אוהב בכל מאודו של אריאל ואליה ומעריץ גדול של שתיהן בשל כשרונן הרב בריקוד ובציור.

אילון ידע להחמיא להן מחמאות מדהימות ומדויקות, ללא שמץ הפרזה.

מגיל צעיר אילון פחד מהכביש.

הוא התבגר לתוך הזהירות הזאת. הוא ידע להיזהר.

כשאריאל ואליה היו מתקרבות לכביש הוא היה נדרך,

ושם את מלוא נוכחותו כדי להגן עליהן בכל כוחו.

אבל כל זה לא עזר לו מול נהג תאב מוות, שתיין, עבריין,

שקרן ומפקיר של נערים לדמם למוות.

לכאבנו ולאכזבתנו, הנהג, רוצח בננו, לא הואשם בעבירת ההפקרה.

הוא לא הואשם בה למרות שהפקיר למוות את אילון שותת הדם.

אילון דימם למוות לבד, בחושך, לאחר שנדרס,

וחלפו כ-11 דקות מרגע הדריסה ועד שאותר על-ידי עוברת אורח, אסנת שמה.

אסנת העידה במשפט של הנהג הדורס.

היא העידה שמצאה את אילון שוכב על הצד, בתנוחת עובר.

הנהג לא מש ממקומו גם אחרי שאסנת זעקה ושיוועה לעזרה.

הכל הוקלט. מעשי שטן של נהג עבריין זה –

דיבורו העלוב, הלהט לשתות ולנהוג,

המהירות המטורפת שבה נהג כשפגע באילון ובדניאל,

ואפילו לא בלם, כפי שעלה במשפט.

רגע הדריסה. רגע הפגיעה באילון...

שיחות הטלפון שלו לשיבוש הזירה.

להזעיק עזרה. לא עזרה לאילון ודניאל אלא לעצמו.

לעצמו בלבד.

משפט הצדק, המשפט ההוגן, שומע רק את צד הנאשם והמאשימה.

ומה איתנו, איפה קולנו יישמע? בשעה אחת בסוף המשפט???

איפה האובדן, איפה הקושי, איפה החסר והגעגוע והנפש המיוסרת והגוף שצועק,

המחשבות, הכאב הפיסי, הכמיהה לשיחה ולצחוק, לחיבוק, לשהות, לשיתוף, לבילוי, לחופשה משפחתית ורק אתה ואני אילוני אהוב?

עברתי הרבה בשנה אחת. הרבה מדי. ועוד אעבור.

כאבתי עד כלות. מרגע קבלת הידיעה בטלפון מאתי, קונסולית ישראל בבנגקוק,

ועד החזרה ארצה.

אלפי המנחמים, הטלפונים, ההודעות, המברקים, הלוויה, השבעה, הימים הקשים, הלילות הארוכים והכואבים, הכמיהה לשניות של שקט מהכאב שאינו מרפה.

אילוני שלי -

אינך בבית אבל הבית מלא בך.

בחדרך הריק. בתמונותיך. בסיסמאות עם שמך. בחבריך.

אני נע בין החיים עצמם, לכאב החלל.

ממקום מותך למקום קבורתך.

בין רגעיך הראשונים ועד לרגעיך האחרונים. משחזר. בוחן. מתבונן. מאשים.

אני נע בין זיכרונות שצורבים בי לבין הכמיהה לשלווה רגעית.

רוצה לזכור ורוצה לשכוח. אי אפשר לחיות עם זה ואין מוצא מזה.

כלוא בין קצוות כואבים. כלוא באין מוצא.

החלטנו לקיים ערב זיכרון במלאת שנה לדריסתו למוות של אילון,

לא משום שאנו זקוקים לערב כלשהו כדי לזכור.

לא מפני שאם לא נקיים אירוע זיכרון –

לא נזכור שהיה לנו ילד מדהים ומלא חיים ואושר ויופי.

אנחנו, דקלה ואני, עושים זאת מפני שאם לא נזכור את המתים ב״תאונות״ דרכים,

החיים ימשיכו להיקטף, להידרס ולהיקטל -

בכבישים, על המדרכות, במעברי החצייה ובחניות.

במקום שבו לא זוכרים את המתים, גם אין מכבדים את החיים.

אריק אינשטיין, שחווה על בשרו פציעה ואיבד חברה קרובה – ביקש "סע לאט".

מעבר לבקשה הזו שניסע לאט, מתוארים בשיר חיים.

חיי יום יום. פרטים קטנים. פעולות שיגרה. חיים של בני אדם חפצי חיים.

כולנו מבקשים אחד מהשני בנימוס "סעו בזהירות".

זהו מעשה טוב, אוטומטי, שמבטא חשש.

איך ממשיכים מכאן?

חישבו על הדברים האלה כשאתם עולים למכונית.

מה יכול לקרות אם לא תנהגו מתוך ידיעה ברורה שבידיכם כלי תחבורה נפלא

אך גם מכשיר הרג רב עוצמה וחסר רחמים.

חשבו על ילדיכם, קרוביכם, אהוביכם, שחלילה יאבדו לכם

אם תקלו ראש – ולו לשבריר שנייה – בנהיגתכם.

אל תגידו "לי זה לא יקרה".

אימרו "אני לא אתן לזה לקרות".

בכל מחיר. כי המחיר כבד מנשוא. כואב ואכזרי והורג בנפש ובגוף.

לנסוע לאט זה לא מספיק. גם לנסוע בזהירות זה לא מספיק.

סעו מתוך רצון להמשיך לחיות ולתת לאחרים להמשיך לחיות.

נהגו עם מלוא תשומת לבכם.

סעו בריכוז. בריכוז מלא. משל הייתם בזה הרגע מנתחי המוח של עצמכם.

סעו בהרגשה שהמוות אורב בכל פינה וחייכם וחייהם של אחרים בידיכם.

סעו בריכוז כדי להגיע בשלום לילדיכם, לאהוביכם.

תנו למכונית להיות כלי תחבורה ולא כלי מוות.

היו אקטיביים. אל תתנו לאף מקרה לעבור לידכם.

נקטו יוזמה. היאבקו על זכותנו לחיים.

אתרו את הסכנות והישמרו מהן.

היו מודעים לכל פעולותיכם ופעולות הנהגים מסביבכם.

קומו בבוקר ואמרו לעצמם:

גם היום אסע בריכוז ולא אהרוג ולא אפצע איש בכביש. סעו בריכוז!!

אנחנו מודים מעומק הלב לכל מי שהגיע הערב,

לרבים רבים ששלחו חיזוקים, ולכל מי שתמך, מרחוק ומקרוב.

לכל מי שעקב אחרי הדיווחים בתקשורת,

תודה רבה למנהלת בית ספר 'אליאנס' ורדה כגן, לרב ערן יונגר וליעל פולטורק.

תודה ענקית על כל מה שעשו משפחותינו וחברינו,

שנתנו תמיכה אינסופית והלכו עם השיגעונות שלי לאינסוף ריצות וטריאתלונים...

ועד לחצי איש ברזל, ויהיו עוד.

בכל מרוץ כזה אילון מוזכר, כדי להזכיר שאם לא ננהג בריכוז –

המוות ימשיך להכות בנו.

ב-3 באפריל 2020 נקיים אירוע ספורט עממי לזכרו של אילון,

יומיים לפני יום הולדתו ה-15.

האירוע יחל בשעה 12:00 ויתקיים בפארק הירקון.

עיריית תל אביב ושבט אופק הם בין המארגנים, וגם להם מגיעה תודה מיוחדת,

ולסתו סמנה, שבזכותה המרוץ יצא לפועל.

סעו בריכוז!!

קובי שלו אמסלם, אבא של אילון

אילון, אילוני, בני שלי, בני בכורי, אילוני שלי, ואתה אינך.

אילון שלי יפה התואר, החתיך עם הגומות והחיוך הכובש, החכם והשנון, הכריזמתי, והעוצמתי, דעתן ועקשן, וגם ברדאקיסט וקצת חוצפן עם חן, ורגיש , כה רגיש, ומדוייק, שם לב לכל פרט ופרט, דבר לא נעלם מעיניך, ולעולם אינך מזייף. לא יודע לזייף.

כה רוצה אותך, בדיוק כפי שאתה בלי שום שידרוג, לידי, איתי, איתנו. כה רוצה ואין. נלקחת מאיתנו.

יום ועוד יום, שמש זורחת ושוקעת, חודש ועוד חודש, ירח מתמלא וירח מתרוקן, ושנה חלפה. אילוני שלי, שנה שלמה בלעדיך, שנה ארורה, קשה מנשוא. עם ניסיונות ואתגרים עצומים. עדיין מתקשה להאמין שהסיוט הפך למציאות חיי.

הכאב מכה, מצליף בנשמה, גדל ומתגבר. הגעגוע מר ושורף, בניגוד לגעגוע לאהוב נפש שאתה אמור לפגוש, געגוע שמקבל טעם מתקתק, כאן הגעגוע נעשה מר יותר מיום ליום, התסכול שבהעדרך, ובעובדה שלעולם לא תשוב, מטריף ומשבש.

חבריך כל כך גדלו בשנה הזו. גבהו והפכו לגברים צעירים. אני מדמיינת אותך גדל איתם, רואה איזה גבר חתיך הפכת להיות, אך הכל נותר רק בדימיוני, וזה כואב, כה כואב, כואב מידי. כל יום חושבת מה אתה מפסיד, את כל הקטנות של החיים - כל שיר חדש של עומר אדם שאני שומעת, ליבי נצבט, העונה החדשה של כדברא ושל כפולה שהפעם הבנות ראו בלעדיך, ותיכף יוצאת העונה החדשה של פאודה שכל כך אהבת, את משחקי ליגת האלופות, שמעולם לא פיספסת ותוך כדי הצפייה סיפרת על כל שבריר מידע בחייו של כל שחקן וכל מאמן, ואיך יתכן שאתה לא תחווה יותר את הבנות שגדלות והופכות לנערות יפיפיות, והכי כואב הוא הפספוס של חברות האמת שנרקמה בינך לבין החברים שלך. חברות אמיצה בין קבוצת חברים, החברות ממשיכה, ואתה כמו ממשיך להיות חלק ממנה, חלק מהם, קיים - לא קיים, נמצא כל הזמן, אך אינך שם איתם.

כל ההפסד הזה - תסכל, מכעיס, קורע את הנשמה.

לפני כמה שבועות הופעת לי סוף סוף בחלום, משחק לידי בשלווה, כמו בשעות אחר הצהרים כשהיינו מבלים יחד בבית כשהיית ילד, אך דמותך בחלום - של נער, בדיוק כמו שנראית כשנפרדנו, משחק בשלווה, מחייך לעברי, כמו אומר לי אמא אני כאן איתך, מלווה אותך בדרכך, הכל בסדר.

כה קשה ללמוד לחיות עם הכאב העצום הזה ולהצליח לתפקד, לעבוד ולהמשיך לצעוד קדימה , למען אליה ואריאל שבעצמן כואבות ומתגעגעות אליך כל כך. הן חזקות וממשיכות בחייהן, ואתה כל הזמן איתן, כל הזמן מורגש, כל הזמן מוזכר .

״אמא הייתי רוצה שאילוני יראה איך אני רוקדת היפהופ ושידע שהוא כבר לא יכול לקרוא לי בטטה״ . אמרה לי אריאל .

״אמא אני יודעת שאילוני ברך אותי מלמעלה כדי שאזכה בתחרות״. אמרה אליה אחרי שזכתה בשתי מדליות זהב בתחרות בלט בינלאומית .

יום אחד סיפרה לי אריאל : אמא כשאין לי כח לרוץ בשעור ספורט, אני מדמיינת שאילוני עומד שם בסוף המסלול, ואז אני רצה אליו מהר ומצליחה לסיים את הריצה. אבל את יודעת, אמא, מה הבעיה? שבסוף המסלול אילוני נעלם, ואז אני נהיית כל כך עצובה״.

ואליה שאלה אותי, בלי הכנה, אם הייתי מעדיפה שתשאר צמח וכך לפחות היינו יכולים להרגיש אותך ולראות אותך ולנשק אותך.

לאחר כמה דקות של הרהורים אמרתי לה שזה עוול גדול מידי עבורך שהרי היה לך כל כך חשוב להיות גברבר חתיך ומוצלח וחכם, ולהשאר בחיים אך 'צמח' , זה לא פייר עבורך , גם אם לא היית מרגיש כאב ולנו היה נשאר המגע.

הררי כאב טמונים בנו, וגם כעס על אדם שפל שעשה מעשים מכוונים ובשליטה מלאה, התעקש לנהוג שיכור ולא שעה לניסיונות חברו להניאו מלנהוג שכור, אדם שהיה אחוז אמוק להגיע למסיבת זימה כשהוא כבר מתודלק באלכוהול, בהרבה אלכוהול, אדם שפל שלמרות שכרותו , העז לנהוג כמו מטורף בכביש עירוני, בצמידות לשכונת מגורים, פגע בך עם שמשת הרכב אותו הפך לכלי ירי, העיף אותך 26 מטר, ובמקום לעזור לחפש אותך, לקרוא לעזרה, להיות פשוט בן אדם בעל אינסטינקט אנושי, התנהל כתחתית המין האנושי, ובעודך שוכב שותת דם, היה עסוק בכיצד מציל את עורו שלו, ממלט עצמו מהדין ומטשטש את כמויות האלכוהול מדמו.

זה האדם שהרג אותך בקור רוח מקפיא ומעורר חלחלה. לא לוקח אחריות וטוען לאורך כל המשפט , שהוא היה מאחוז בסדר והכביש אשם. כך ממש. סוציופט מחליא. כה מנוגד אליך.

המשפט עדיין לא הסתיים. הכרעת הדין תינתן בשמונה בינואר 2020, וגזר הדין אמור להינתן סמוך ליום הולדתך ה- 15. מקווה ומאמינה שהרוצח ייכנס לכלא להרבה שנים.

ועדיין לא מבינה למה הגורל הפגיש דווקא בין הפושע הנתעב הזה לבינך ודניאל בליל קיץ, ליל ט״ו באב, באמצע החופש הגדול, בסיומו של יום בו הייתם כה מאושרים ושמחים, שני פרחים שאחד נקטף והשני נפצע ונושא בנפשו צלקת עמוקה ומשלם מחיר כבד .

אריאל אמרה לי כמה פעמים שהיתה כל כך רוצה להמציא מנהרת זמן שהיינו נוסעים בה לאחור ומונעים ממך ללכת לאותה צומת באותו רגע ולוקחים אותך איתנו או נוסעים למקום אחר. ואני עונה לה שעלינו להרחיק מחשבות כאלה כי הן מחלישות , שלא היינו יכולים למנוע דבר, ושזה כנראה גורלך, ותפקידך בעולם הזה , להוביל לשינוי למען הכלל. ואנו נבחרנו לשלם את המחיר היקר ביותר.

אילוני שלי, בעוצמתך, עוצמה וכריזמה שהיתה כה מורגשת בחייך וכך גם במותך , אני מאמינה שתוביל לשינוי.

שינוי ביחס לנהיגה בשכרות, גם כשאין הרוגים או פצועים. הכתובת על הקיר. בדיוק כמו מלאך המוות בדמות אדם שהרג אותך . זו לא הפעם הראשונה שאותה מפלצת בדמות אדם נהג כשהוא שכור. היה זה רק ענין של זמן שיהרוג משתמש דרך תמים. ענישה מחמירה (כולל מעצר ממש) למי שמחליט לנהוג בשכרות גם בלי שמתרחש אסון , תוביל לשינוי.

בוודאי חובה שיהיה שינוי משמעותי בהתייחסות מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט ביחס לנהיגה בשכרות שהובילה לאסון. קשה להאמין כמה מעט שווים חיי אדם בארץ, וכמה מערכת המשפט מקלה עם ההורגים את משתמשי הדרך . מי שהפך את כלי רכב בו נוהג, לכלי יריה כאשר בחר להכנס לרכב ולנהוג בו כשהוא שיכור או מסומם, וקטף פרח, שווה לכל רוצח אחר. וכך יש להענישו. האין זה ברור? מקווה, אילוני, שגם לשינוי הזה תוביל.

בדומה, גם שינוי ביחס לעבירת ההפקרה שהרי לא יתכן שמי שנבהל וברח מזירת הפשע נחשב לעבריין ואילו מי שנשאר מול האדם בו פגע אנושות, באדישות מזוויעה לא ניגש אליו אפילו, ובאופן לא נתפס עסוק בענייני ביטוח הרכב ואיך לטשטש ראיות, ייצא פטור.

המשפט לא יכול להיות מנותק מהשכל הישר.

אילוני שלי, אהוב נפשי, תמיד הבנו זה את זו, גם עם מעט מילים, חיבור בנשמה, אמא ובן. וכעת אין לי אותך , ואין לי בנים. בנים שתמיד רציתי. אך, אתה איתי, איתנו, כל הזמן. לא מש לרגע, נמצא מורגש, נוכח - נפקד, אך כמו קיר זכוכית מפריד בינינו ולא מאפשר לנו לשמוע ולהרגיש פיסית אחד את השני, וזה קשה קשה , כה קשה, פעמים עד אובדן רצון. אבל החיים חזקים, חזקים מאוד, ובעיקר מרימות מהרצפה שתי אחיותיך המדהימות, אליה ואריאל, הן מושכות מעלה, מחייבות להמשיך, ומאפשרות לתפקד.

וגם החברים והמשפחה שעוזרים ונמצאים ונענים לכל בקשה. בלעדיהם - אבדנו.

אילוני, בשנה הזו התוודענו לחברים שלך, מיטב הנוער, מקור גאווה, בנים ובנות, שכמעט לא הכרנו לפני לכתך. דע לך שהם לא שוכחים אותך לרגע, כל 27 לחודש כותבים באינסטגרם פוסטים כאובים מאוד, ביכולת מדהימה להעביר את הכאב העמוק ביותר, בתמונה אחת ובמילים בודדות . היום: יום השנה הלועזי, כתבו הרבה מילים עם הררי כאב וגעגוע ושאלות שאין עליהן תשובות. אנו קוראים את הפוסטים האלה, גאים בך ובהם, ובוכים. גם הם עברו בעצמם שנה איומה , וגם הם, כולם, לא מאמינים איך זה שאתה שתמיד היית מסמר הערב , כוכב הכיתה, איננו עוד. חסרונך כה מורגש עבורם והם מתקשים לתפוס את היעדרותך התמידית. הכיתה שלך שינתה פנים. בחבורת הבנים מקומך הנפקד כה בולט, תופס מקום של כבוד. חבורת הבנים, וחבורת בנות, שזכיתי להכיר לאחר לכתך, הפכו לחלק מאיתנו. אני אוהבת אותם, אילוני, את כל חבריך וחברותיך.

כואב מאוד לראותם ורק אתה חסר ביניהם, אך, הם נותנים לנו כח, כמו מביאים איתם קצת אילון. אילוני, הם כל כך אוהבים אותך, כואבים ומתגעגעים אליך מאוד. בטוחה שלעד יאהבו אותך, ויכאבו כל יום מחדש את הגעגוע אליך.

תבואו תמיד, אהובים שלנו, כולכם, הבנים והבנות, מדהימים, בבגרות, ברגישות, ביכולת להיות חלק. ואנא מכם – הישמרו בדרככם: סעו במוניות חזרה הביתה במיוחד בימי חמישי ושישי המועדים לפורענות, כשאתם מתקרבים לכביש הטלפון עמוק בכיס ועיניכם לכיוון הכביש לעבר המכוניות מולכם. ואופניים חשמליים- מתחננת, מחוץ לתחום עד הגיל בו תקבלו רישיון נהיגה.

אילוני שלי אהוב ליבי יש רגעים שאני מרגישה אותך שאתה איתי, יש רגעים שאני מרגישה שאתה רחוק, יש רגעים שאני נופלת מגעגוע, כאב ותסכול , ויש רגעים שאני נזכרת בקטעי הצחוקים שעשית, ומחייכת לעצמי, ויש רגעים שאתה נותן לי כח להמשיך חזק יותר וטוב יותר . נותן לי כח לקבל גם את מה שאין, ולא יהיה עוד, ולצד זאת להאמין שעוד נזכה לקבל את מה שהיום עדיין אין, אבל עוד יהיה.

אני אומרת לבנות שעדיף עבורנו להצליח להאמין שאתה נמצא שם למעלה במקום טוב, מסתכל עלינו ושומר עלינו. אריאל ביקשה אתמול שתשלח לנו רמז שכל הענין הזה עם המלאכים בשמים הוא נכון. תמשיך לחייך מלמעלה אהוב נפשי, אני מתגעגעת אליך נורא, בכל רגע ביום, כל ימות השנה , וכך יהיה עד יומי האחרון, ואוהבת אוהבת אוהבת אותך, ללא תנאי, כמו תמיד, כפי שתמיד אהבתי וכפי שתמיד ידעת.

———

אילוני שלי, ביקשתי ממיכלי האהובה, (בתה הבכורה של אחותי), שתכבד אותך בשירתה המחוננת והמרגשת. מיכלי סיימה לפני שנה , בהצטיינות, את האקדמיה למוסיקה, שרה וגם כותבת ומלחינה שירים מקוריים שלה, בכשרון ייחודי ונדיר.

בחלומות השחורים ביותר לא דמיינתי שקצת יותר משנה אחרי שהסכמת שמיכל תשיר לכבודך בחגיגת בר המצווה שלך, אבקש ממנה לשיר שוב, אולם הפעם לזכרכך , שנה לאחר שנלקחת מאיתנו .

אולי גם היום תשמע את שירתה, אך הפעם, למגינת לבי, לא כשאתה עומד לצידה, אלא מביט עלינו מלמעלה.

שכשאני שומעת את השיר לבחור נכון של אמיר דדון, אני מרגישה אותך בו , בכל שורה ושורה.

ממני אליך, בני שלי, בכורי, אהוב נפשי:

אותו הקול מדבר אליי

פוגש בי בלילות,

הולך מבלי להבין לאן

האם אדע לחזור?.

מבט חטוף מסביב ודי,

יותר כבר לא אפול,

יש ילד שמתסכל עליי

קוראים לזה לגדול.

מתי אלמד לבחור נכון

להאמין, לראות שטוב,

בלי להביט שוב לאחור,

לבחור נכון.

תמיד כששמעתי, גם לפני לכתך, את השיר אבא של אביתר בנאי, הרגשתי שאתה שר אותו לקובי, לאבא שלך כאן, וכשהתחלת לעסוק, עוד לפני בר המצווה, לא מעט, בשאלה האם האבא של מעלה קיים או לא, נדמה היה שאתה מכוון את השיר גם אליו:

אבא, אני רוצה לעמוד מולך

להאמין שאתה אבא טוב

אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי.

ככה סתם , אבא טוב.

אבא, אני רוצה לחזור אלי,

למצוא אותך שם איתי.

במקור שלי אני טוב גמור, אבא,

ושם אני מאמין בעצמי.

בסוף:

חייו נקטעו חיים ממשיכים.

ואנו חולמים ומבקשים .

כמילות השיר של שלמה ארצי:

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכל.

ותן שיחזור שוב לביתו,

ותן לה להיות שנית איתו

ותן לנו רק לשוב ולראותו

יותר מזה אנחנו לא צריכים״

———